Lion King בברודוויי- תמונה סטריאופונית אקוסטית

שלום רב לכל הקוראים היקרים שלי, בפוסט הבא אספר על החוויה שהייתה לי במחזה הזמר המוכר והמפורסם "מלך האריות" בברודווי. אז כפי שכבר סופר בפוסטים הקודמים, טסתי לניו יורק מטעם תיאטרון הבימה לתפעל סאונד בהצגה "אשה בורחת מבשורה" שהיא הצגת שיתוף פעולה בין תיאטרון הבימה לתיאטרון הקאמרי. על החוויות הראשוניות שלי ועל חוויות מהעבודה שם תוכלו לקרוא בפוסט הזה ובפוסט הזה, ואשמח מאוד אם תועילו לעשות כך.

העבודה בניו יורק הייתה מאתגרת ומהנה כאחד, אבל מה שהכי אהבתי בטיול הזה, היה שנשארתי לבלות כאהבת נפשי, שבוע נוסף. בשבוע הזה הדבר שהיה לי חשוב יותר מכל היה לספוג את הווייב של ברודוויי, ואני לא מדבר רק על המון האנשים שהולכים ברחוב, בחורות עירומות כשרק צבעים מרוחים לגופן ומסכי פרסומות ענקיים בגודל של ביניינים. אני מדבר על הווייב התפעולי בהצגות שלהם, הרי בכל זאת אנחנו מדברים פה על בירת עולם מחזות הזמר והתיאטרון ואני כבר יודע שלעולם הזה אני שייך, זה המקום שלי בתעשייה ובו אני מרגיש שאני הכי יכול לתרום ולשפר בעזרת הכישרון שלי. אז מתוך מספר הצגות שבחרתי לראות, בפוסט הזה אספר על מחזה זמר אחד ומיוחד שתפס במשך שנים את ליבם של מליוני צופים מסביב לעולם והרוויח מעל 6 מיליארד דולר מאז שעלה לאוויר ב-1997.

אז אחרי חיפושים "ישראליים" מצדי באתרים המומלצים והידועים, בסופו של דבר הגעה לקופות התיאטרון ושיחה עם המוכרת שהייתה שם הניבו עבורי את הכרטיס המשתלם בעל המקום הטוב ביותר שיכולתי לבקש, 99 דולר עבור מושב במרכז האורקסטרה (החלק התחתון של האולם). החשיבות של המקום שלי באולם הייתה עליונה, היות ורציתי ללמוד את התמונה הקולית שאיש הקול יצר, אם הייתי בוחר לשבת בצדדים לא הייתי יכול להבין כיצד הסאונדמן פיזר את קולות הזמרים וצלילי כלי הנגינה בצורה ברורה. אתם בטח חושבים עכשיו "איזה אדם מגוחך, משלם על כרטיס כל כך יקר ובמקום להתרכז בהצגה ולהנות הוא מתרכז במה הסאונדמן עשה\ עושה", אז נכון, אתם צודקים לחלוטין, זאת אומרת, אני לא מרגיש מגוחך כלל וכלל, מבחינתי להיות באולם ההוא, בזמן ההוא ובמקום המושלם ההוא, היה הזדמנות פז. אין קורס בעולם שאני יכול לקחת כרגע כדי להעשיר את הידע שלי בנושא (ואני צמא לידע הזה יותר מתמיד), אין אדם בעולם שיכול ללמד אותי כרגע בצורה טובה יותר מלשבת שם, ולהקשיב. אז קלטתי הרבה ותתפלאו, אפילו נהנתי 🙂

המנצח, האבא של ההצגה

אז אתחיל בלספר על הדבר החשוב ביותר בהצגה, המטרונום האנושי, האדם שכולם זזים בהתאם לשרביט שלו, האחד והיחיד, המנצח. חשבתם פעם לעצמכם למה בעצם קוראים למנצח, מנצח? יפה, אז הסיבה לכך היא שכשמשחקים במשחק המוכר "מי האדם הדגול ביותר בעולם המוסיקה, האדם שעושה את העבודה הכי חשובה ושווה בעולם?" התשובה המנצחת היא תמיד "המנצח".

אתם תאלצו לסלוח לי על השניות האחרונות שכרגע גזלתי מחייכם, להתעלם מכל הפסקה הקודמת ולהמשיך לקרוא כאילו זה לא קרה מעולם.

הדבר הקריטי ביותר שעוזר למופע הזה להצליח, הוא העובדה שהמנצח עומד בשורה הראשונה של הקהל, הבמה נמצאת בגובה מרכז גופו, כאשר גם הנגנים הנמצאים מתחת לבמה רואים אותו וגם השחקנים מעל הבמה רואים אותו. אין מסכים, המנצח ניצב בקהל, כולם רואים אותו ככה שאין תירוצים. בנוסף (וכרגע אני מתעלם לחלוטין מרמת הנגנים והשחקנים כי זה מצב נתון לעומת דברים שניתן לשנות גם בארץ) ישנה חשיבות עליונה לכך שהקהל רואה את הנגנים. אין מצב שנגן יושב דקה לפני תחילת המופע ומתעסק עם הסמארטפון שלו או שכוסות קפה ובקבוקי שתייה זרוקים על הריצפה לצד כלי הנגינה. פה רואים את כולם וכל הנגנים לבושים יפה ומתנהגים כמו נגנים של מליון דולר (הם בטח מרוויחים פי כמה וכמה מהנגנים בארץ אבל שוב, אני משתדל להתייחס לדברים שלדעתי ניתן ורצוי לשנות מבלי לנסות להזיז הרים ולהפוך נתוני שוק לא הגיוניים להגיוניים- בזה נתמקד בהמשך). אז הסינכרון מושלם!

לאון פרל- היחיד שעשה את זה דומה

לאון פרל הינו מהנדס סאונד שב-25 שנים האחרונות עשה סאונד להצגות ומחזות זמר בתיאטרון הבימה. בין היתר היה מעצב הסאונד של "אוויטה", "גבירתי הנאווה" ו"בוסטן ספרדי". לפני שטסתי הוא אמר לי בחיוך הרחב שלו, "תטוס, תהנה, ותשמע כמה חלש יותר הם עובדים שם, מאשר פה". תהיתי לעצמי למה הוא התכוון כשאמר "חלש" ובאותו ערב, הבנתי. כשקהל מגיע לתיאטרון, והוא עומד לראות תמונה ויזואלית מלווה בקול, שאמורה להעביר לו מסר מסוים, היא אמורה לתת לו חוויה מסויימת, בתקווה שהיא תיהיה בלתי נשכחת היא מוכרחה להיות ברורה וסבילה. כשסאונד של מחזה זמר מופק בעוצמה מסויימת, כשאיש הקול שואף להישאר על רף מסויים של עוצמה, על איזון קולי מסויים, גם אם הוא יהיה מתחת לעוצמה שנחשבת ל"חזקה", אם היא תמשך שעתיים ויותר, היא עלולה בקלות להפוך לבלתי נסבלת. התחושה שקיבלתי בתחילת המופע וליוותה אותי כמעט עד לאמצע המחזה, הייתי תחושה של עדינות ובהירות. בדקות הראשונות כבר נעתקה נשימתי מהתחפושות המושקעות, החיות עברו לידנו בקהל וחייכו אלינו וזה היה בלתי נשכח. קולות דיבור השחקנים היו ברורים לאורך כל המופע, הם כמובן תמיד היו בתוך המיקס של כלי הנגינה כמובן, אבל אותו מיקס מדובר הלך והשתנה במהלך כל המופע. היו פרקים בהם המוסיקה הייתה רחוקה ברקע, כאילו כולנו נמצאים בלב הסוואנה, כשצוק התקווה ניצב מולנו, היא נתנה את המצע הרך והמרגש לדיאלוגים המשעשעים והמוכרים, ובאותה מידה סיפקה מתח מסויים מפני מה שקרב לבוא, וכולנו ידענו מה עומד לבוא. לעומת זאת היו פרקים בהם הכל התגבר ועלה בצורה שגרמה לכולנו לפחד ולהזדהות עם גיבורי העלילה.

הרצח של מופסא- עדר של ספויילרים בדרך אליכם

אז בחילוף לקראת סצינת הרצח, הבמה השתנתה ובנתה מאין תמונה ויזואלית עמוקה שגרמה לכולנו להבין מה רוצים מאיתנו, אבל בהחלט שמה שקרה בהמשך לא היה צפוי. אז סימבה שם לבדו, בקניון בין הרים אימתניים שלא נותנים לאן לברוח, ועדר אינסופי של שוורים או בופלואים (אף פעם לא באמת ידעתי) מלחך לו עשב בעומק, בקטן. צוגים אחרי צוגים יצרו מאין עומק במה שהסתיים בדגמים קטנים של העדר, זה היה ניראה כמו שורה אחת בהתחלה. אז מפה לשם הצבועים מפחידים את העדר שרץ לכיוונו של סימבה ובסינכרון מושלם סקאר מבשר את הבשורה המבהילה למופסא שרץ לעזור לבנו האהוב. שם, שם בדיוק גליתי את הכוח של התיאטרון על הקהל, חשבתי "איך הם יעשו את הקטע עם העדר?!" באמת שחשבתי, הרי שבסרט זה הקטע הכי מפחיד ועצוב. ברגע שהבמאי החליט שנבין שהבלגן מתחיל נשמעים קולות קיצביים של תופים אפריקאים, אותם קולם תופים הגיעו משתי עמדות מתופפים שניצבו בגובה, מעל הבמה, בשני חללים מצדי הבמה, הם ממש היה בכיוון הקהל, אפשר לומר שמבחינה סטריאופונית הם עזרו לייצר תמונה רחבה יותר היות והיו יותר קיצוניים מהרמקולים L,R. הקצב והעוצמה עלו, ושורת הבובות הקטנה נפלה ונעלמה לה, לא הבנתי, "רגע זה בכוונה.." בום, הדפס של עדר רץ החל להסתובב על גלילים סטייל ספר תורה שרץ וגורם לנו להרגיש ששורת העדר לא סתם נעלמה לה, העדר ירד את העמק הראשון לכיווננו ולכן הוא מתקרב אלינו. לפתע עם הפתעות מצד הנגנים עולה שורה חדשה של בהמות, הפעם יותר קרוב אלינו, החיות הפכו גדולות יותר וניתן היה לראות יותר פרטים. בוםםם! עוד שורה של בהמות עולה מולנו ובפעם עוד יותר גדול, והכל רץ בסינכרון מפחיד של עדר שרץ לתוך פרצוף שלכם (שחר חסון: היה לך פרצוף אחייייי, של אחד שחשב הוא בא להצגה פתאום גילה הוא בספארי, יא!!). בקיצור עוד שורה עולה מולנו הפעם הבהמות יותר גדולות מהשחקנים שמתפעלים אותן, ובתוך כל הטירוף הזה, סימבה הקטן מנסה להימלט, מופסא מגיח על צוק שעלה מן הבמה ועכשיו הוא עומד ליפול אל תוך העדר, סקאר בא לו מאחורה ומופסא חושב שהוא יעזור לו אבל לא, סקאר הוא מאדרפאקר קילר, הוא נועץ את טפריו בבשרו של אחיו ומעיף אותו מהגובה אל העדר, מופסא שקשור בחבלים, עף בהילוך איטי מגובה מטורף על גבו היישר אל העדר ואני כמעט מחרבן במכנסיים.

זהו, הפוסט הזה הקשה עלי, כי נזכרתי שמיד אחרי ההצגה יצאתי והמשכתי להנות הכי הכי בעולם ועכשיו קשה לי כי אני בארץ, כן חברים, קשה לי, זה בלוג ומותר לי, קשה לי עם מה שהולך כאן, אולי אני אפרוק באיזה פוסט בהמשך, כשאשב בתחתונים ואשתה לי וויסקי, אבל זה לא הזמן, יום שישי היום והשבת בפתח. אז חברים וחברות יקרים ויקרות, בואו נשתדל קצת יותר להיות סבלניים, להיות יצירתיים ולחשוב לפני שאנחנו פותחים את הפה. "האם זה הכי טוב שאני יכול לעשות היום?" האם אתם מסוגלים לנצח את הפחד ולהפוך לטובים יותר? בין אם אתם יודעים ובין אם עדיין לא, אני מבטיח לכם שכן, אתם יכולים, להיות טובים וגדולים יותר, אז בבקשה, תיהיו! ותיהיו סובלניים חברים. יאללה ביצ'יז, אוהב.

 

כתיבת תגובה