1984 בברודוויי- פס קול שלא נותן לקהל לנוח

פוסט זה הוא המשך תיעוד ותיאור החוויה הגדולה שהייתה לי בניו יורק. כפי בטח קראתם בפוסטים הקודמים טסתי לניו יורק על מנת להפעיל סאונד בהצגה "אשה בורחת מבשורה" ששיחקה בפסטיבל הצגות בלינקולן סנטר. בפוסט זה אני רוצה לתאר לכם חוויה שחוויתי ב- The Hudson Theatre בברודווי.

1984 בתיאטרון הבימה

אז למי שעדיין לא מכיר את הסיפור אני מאוד ממליץ לעצור את החיים ולקרוא אותו\לראות את הסרט\לראות את ההצגה. ההיכרות שלי עם הסיפור החלה ברגע שחברי הטוב אלכס קרול סיפר לי שהוא עומד לשחק את הדמות הראשית בהפקה חדשה שעולה בהבימה, "זה ניקרא 1984, אתה חייב להכיר את הסיפור" הוא אמר לי. אמר וצדק, בכל יום שעובר זה הופך להיות הסיפור של כולנו, וחברים, אני מצטער לאכזב אתכם אבל הסיפור שלנו לא טוב. בקצרה, אבל ממש בקצרה, מסופר על תקופה בה חי ווינסטון סמית', הדמות הראשית, תקופה בה נוצר המונח "האח הגדול" שכולנו מכירים מתוכנית הריאלטי (ז"ל), והתקופה המתוארת הינה תקופה חשוכה בה מצלמות עוקבות אחרי כולנו ומלחמות משתקות מתרחשות תמיד ברקע. אני מקווה שתלכו לראות במהרה את ההצגה ותקבלו את המתנה הזאת שתיאטרון הבימה יצר עבורכם, בהנהגתו המיוחדת של עירד רובינשטיין, במאי ואיש גדול שעוד יעשה חיל בארץ וכפי שאני רואה את זה, גם בשאר העולם. הסיפור ממשיך בכך שאני רואה את הסרט ומתאהב בו, מתאהב בו כל כך שאני רואה אותו ארבע פעמים באותו חודש ובכל צפייה אני מרגיש את הצמרמורת מחדש. מפה לשם כמו שאומרים אני פונה אל מנהל המחלקה שלי, אריק אביגדור, אני מספר לו כמה הסיפור הזה נכנס לי ללב ובנוסף לכך, אני מאוד מעריך את העבודה של עירד, שכן הייתי חלק מהצגה נוספת שהוא ביים בהבימה, "קוריולנוס". בנוסף לכל זה, המוסיקאי שעירד נוהג לעבוד איתו הוא לא אחר מאשר רועי ירקוני, מוסיקאי ענק שפתח לי את הראש וגרם לי לרצות יותר מתמיד ללמוד לעצב פסי קול להצגות. כל אלה גרמו לי לבקש וגם לשמחתי לקבל את הזכות להיות איש הסאונד של ההצגה 1984 בהבימה, בנוסף אלי קיימת מפעילה נוספת להצגה זו ושמה מורן דוידיאן.

1984 בברודוויי

Warning: This production contains flashing lights, strobe effects, loud noises, gunshots, smoking, and graphic depictions of violence and torture.

אז הדבר החזק ביותר עבורי היה שהכרתי את המחזה כל כך טוב שיכלתי לצפות כל מילה שהולכת לצאת לשחקנים מהפה, באמת, זה פשוט לא יאמן איזה כוח יש למחזה, לא האמנתי כמה דימיון יש בין שתי ההפקות ומה כל במאי בוחר לעשות עם מה שכתוב בדפים, מצד אחד שני דברים שונים לחלוטין מצד שני העתק מוחלט של הדברים. אהבתי את זה כי לא היה לי קשה להבין את הסיפור, ידעתי מה קורה ונתתי לאפקטים הויזואלים והקוליים לקחת אותי לאן שהבמאי רצה שהם יקחו אותי תוך כדי שהעלילה כל כך צלולה, צלולה כאילו אני חלק ממנה, ולפרקים, באמת הייתי חלק ממנה. העובדה שההצגה הייתה באנגלית לא שינתה לי דבר, הבנתי כל מילה והושפעתי מכל סצינה. ובהקשר לסיבה שאני כותב את הבלוג הזה, מכל מה שראיתי בברודוויי, בהצגה הזאת ישבתי ביציע עליון, כמעט בסופו, וקולות השחקנים היו ברורים לחלוטין, לא היה זכר לתדרים מלאכותיים בהגברה, שמעתי רק מה שהייתי צריך לשמוע מהקולות האנושיים. בתחילה חששתי שההגברה חלשה מדי אבל מיד הבנתי שאני בידיים טובות ובאמת הקולות היו אותנטיים וברורים.

ההצגה מתחילה ושומרת על תפאורה של מאין סיפרייה עם חלונות זכוכית גדולים לאורך זמן. במרכז הבמה ניצבים שולחן וכיסאות עץ. השחקנים נתנו הצגה פשוט מרתקת, למרות שבראשי הכרתי את הדמויות בצורה אחרת, הם מיד מלאו את תפקידם נאמנה והפכו כעת לדמויות האהובות שהכרתי. עכשיו, היות וווינסטון הוא דמות "שונה" מכל השאר, ישנם מצבים במחזה שהוא כאילו מתנתק, כאילו לא נמצא במקום והזמן שאנחנו הצופים ושאר הקאסט, היינו בו. מעצב הסאונד בחר להשמיע טון חד וגבוה מאוד בכל פעם שרצה שנחוש אי נאימות, בהתחלה לא ברור מה שומעים, צליל צורם גורם לאי נוחות ובכל פעם שווינסטון מרגיש לא קשור ולא נוח בעולמו, גם הקהל מתחיל לזוז באי נוחות במקום. החזרה למציאות קורית בעזרת השמעת "קיק", מאין צליל פגיעה חד וחזק, "בום" קצר ושמן, מרטיט את כל המקום וגורם לדם לזרום מהר יותר.

לייב ווידאו שהופך את הקהל לאח הגדול

לאחר פרק זמן מסויים העלילה מתקדמת ואנחנו מגיעים לחלק בסיפור בו ווינסטון מכיר את הבחורה של הסיפור, ג'וליה, אני לא מעוניין לספר על איך הם מכירים כי אלה דברים מאוד חשובים בסיפור ואני רוצה שתגלו אותם בעצמכם. כמו כן, וכחלק מכך שווינסטון סקרן לגבי ה"עולם הישן" העולם שהיה פעם לפני שהכל הפך אפור ונשלט על ידי "המפלגה", הוא מבקר בחנות עתיקות, באחת הפעמים הוא מקבל הצעה לשכור חדר אחורי, נאמר לו שהחדר לא רושת ב"טלסקרין", אותו מסך שמעביר מסרים וצופה בעם. הוא שוכר את החדר ומגיע לבקר בו עם ג'וליה מאותו רגע ובכל רגע שהם נמצאים באותו חדר, הקהל צופה בהם דרך מצלמות לייב מכמה זוויות שונות, הדבר קורה על מסך ענק והתמונה ברורה ומרגשת, ניתן להבין שהמצלמות הינן נסתרות ומפעיל הווידאו מחליף מצלמות כי לתפוס את הזוויות הנכונות ולעזור לנו להרגיש שאנחנו רואים הכל!

הסינכרון האולטימטיבי

אני רוצה להתמקד בלספר על החוויה מהדברים הטכניים שחוויתי מכיוון שאני מפחד לגלות דברים קריטיים ולהרוס לקוראים פה את החוויה המלאה מהסיפור. אז בכל "בום" מרטיט שנשמע ומלווה את ההצגה, אנחנו מקבלים גם פלאש בוהק של אורות לבנים, כל בום כזה הוא כמו דלי של מים קפואים על הפנים. על מנת ליצור חיבור בין פס הקול לסצינה, הבמאי תיזמן את כל האפקטים הקוליים ככה שהם יסתיימו בדיוק עם התחלה של תנועה חדשה של השחקנים, והתאורה כמובן משלימה את התמונה. לדוגמא, ווינסטון לבדו בחדר, נישמע קול מכה חזקה, הוא נופל על הריצפה ועליו ספוט קטן, ברקע נשמע קול שמדבר אליו, הסצינה נמתחת בעזרת אפקטים מותחים ומלחיצים ובסוף הדיבור נשמע אפקט קולי שהולך ומתגבר, בשיאו נישמע בום נוסף שמדליק את האור ואנחנו מגלים שהחדר מלא בשחקנים. ההצגה נותנת לקהל הצלפות ושוקים לכל אורכה וההזהרה הנ"ל שהעתקתי מאתר ההצגה בהחלט רלוונטית, למעשה גם בזמן קניית הכרטיס נאמר לי שההצגה מכילה הבזקים מסנוורים וקולות חזקים. בנוסף לא מתאפשרת כניסה לילדים מתחת לגיל 13 להצגה ואני באמת יכול להבין למה.

חדשנות היא לא מילה גסה

לכל אורך ההצגה שמחתי להרגיש כאילו כל מי שהיה אחראי להפקה המדהימה הזאת היה צעיר בנפשו, ואחד כזה שמבין שהעולם מתקדם וצריך לדעת לספק חווית צפייה חדשה בתיאטרון. לאורך ההצגה כמעט ולא נשמעה מוסיקה בכלל, אולי קטע מלודי אחד, קצר מאוד, נתן לקהל להתרגש לכמה שניות וזה הכל, אין מוסיקה בכלל! כל פס הקול מורכב מאפקטים קוליים שמשאירים לקהל את הלסת שמוטה. הסיפור הזה של 1984 בנוי בצורה כזו שהקוראים\צופים מקבלים הפתעה בשלב מתקדם, הם, כמו הדמות הראשית, מופתעים. ובקטע הזה, אותה במה קטנה, אותו חדרון שכל ההצגה קרתה בו, לפתע נפתח, הקירות מתפרקים, חלקים גדולים ממריאים ועפים במהירות למעלה, שחקנים במדי צבא עם נשקים ואנשי במה פורצים לבמה בזמן שברקע אורות מהבהבית וקולות מסוקים ואפקטים קוליים אחרים עוזרים להכל להפוך למלחיץ ומפתיע, הם מפרקים את התפאורה לגורמים ולפתע, עבור הקטע האחרון הבמה הענקית נשארת לבנה וריקה. בקטע האחרון בסיפור קיים עינוי, הבמאי של ההצגה לא חסך בצלילים מפחידים, בדם והשפלות ואנחנו בתור הקהל ממש הרגשנו מה שהוא רצה שנרגיש, כאב בדיוק כפי שהשחקן הראשי הרגיש, כריתת אצבעות מלאה בדם על הבמה ועקירת שיניים בשידור חי מעולם לא נראו אמיתיים כל כך.

לסיכום

1984 הינו סיפור שימשיך לרוץ בעולם במטרה לפתוח לכמה שיותר אנשים את העיניים. הסיפור הופך מיום ליום לרלוונטי מתמיד וכדאי לכולם להכיר אותו. התיאטרון האמריקאי עזר לי להבין שמעצב פס קול יכול וצריך לדעת להציע את הצלילים המתאימים על מנת לחזק את הסיטואציה בה המחזה נמצא. כמו כן אפקטים קוליים יכולים ליצור ריכוז אצל הקהל ולהחטיף לו סטירה אם צריך.

אני מתכוון להמשיך את המסע שלי בדיוק בדרך בה אני צועד, מסע אל עבר יצירת חוויות מרתקות עבור קהל צופים שמחפש להתנתק ולצפות בבלתי יאמן. אני מודה לכל מי שקרא את הפוסט הזה ועוקב אחרי ההתקדמות שלי בעולם הסאונד ובעולם בכלל. אני מאחל לכולם הצלחה ושאיפה לסטנדרטים הגבוהים ביותר, אם ניהיה כולנו יצירתיים יותר, נוכל להגשים כל דבר.

 

כתיבת תגובה