יומן ברודווי- יום 14

זה משעשע מאוד לחשוב שזה אפשרי לשבת לכתוב בכל יום פוסט כשאתה נימצא בפאקינג ניו יורק. אני כרגע למעשה כבר נמצא בדרך חזרה לישראל, כרגע בטורקיה, מספר דקות לפני העלייה לטיסה לתל אביב. אז יש לי הרבה לספר, גם חוויות כלליות והתרשמות כללית מהמקום, מהעיר מהאנשים, גם על ההתמודדות והחוויה האישית שלי של תפעול סאונד בהצגה ישראלית בניו יורק וגם כמה מסקנות מעניינות על הסאונד של ההצגות ומחזות הזמר שראיתי בברודווי. אז לשם הסדר הטוב אני אחלק את כל מה שיש לי לספר לפוסטים שונים ככה יהיה ניתן להתמצא קצת יותר טוב בכל מה שיש לי להגיד.

קבלת מערכת הסאונד

אז הדבר הראשון שאתמקד בו יהיה החוויה האישית שלי מהפגישה עם הסאונדמנים של הלינקולן סנטר שפגשו אותי והגישו לי את המערכת עליה עבדתי. קודם כל חשוב לי לציין שהרושם הראשוני היה מדהים, היחס של הבחורים האלה היה מדהים והם היו רגישים ומוכנים לכל בקשה שלי. הם במלוא מובן המילה איפשרו לי להתמקד בסאונד ולא במה שמסביב כמו שאני רגיל שקורה תמיד, זאת אומרת שאת כל ההקמה של המערכת הם עשו כמובן, את הבדיקות של המיקרופונים, PA, מוניטורים הם עשו, הם אפילו שאלו אותי באיזה אופן אני מחבר את מיקרופוני הנק לשחקנים ובאיזה מיקומים אני רוצה את מיקרופוני ה-PCC כדי שהם יוכלו לעשות את זה. יצא שבכל אחד מחמשת הימים שהגעתי לתיאטרון, כל מה שהייתי צריך לעשות היה לחבר את הלפטופ שלי.

רגע הגשת המערכת
היה מלחיץ מאוד. אחרי שביליתי יום שלם בתיאטרון שלהם וראיתי כיצד הם מתנהלים אחד עם השני ומול המחלקות השונות, ונהנתי מאוד, התחלתי לשים לב שמשהו לא בסדר. אנחנו כבר ביום השני של ההקמה מה שאומר שיש לנו חזרה ובערב הצגה. המצב הנתון היה שאחרי כל כיווני המערכת שהם עשו, הבקליינר שעמד על הבמה ודיבר אל תוך נק על מנת לאפשר לסאונדמן הראשי לסיים את הכיוונים, גרם לי פתאום להבין שהסאונד נשמע גרוע ביותר. המיקרופון נשמע כאילו הוא סובל מחוסר מוחלט של תדרי High ו- High mid, מעבר לכך, באותו רגע קריטי, רגע אחד לפני שהמערכת עוברת לידיים שלי, אני מבין שהאולם שאנחנו נמצאים פה הוא אולם בעייתי מאוד, ושאני אומר בעייתי אני מתכוון לכך שהוא היה לא מטופל בעליל מבחינה אקוסטית. הד ארוך שגרם לסאונד האקוסטי הטבעי להתעמעם. אם ישבתם באמצע הקהל ושחקן ניסה להגיד לכם משהו ממרכז הבמה, ספק אם הייתם מצליחים להבין אותו. מעבר לכך שהאולם לא היה "מחמיא" מבחינה אקוסטית, הוא צילצל ופידבק מאוד בקלות והדרך של מגיש המערכת להתמודד עם זה הייתה לחתוך ולסרס את המערכת בצורה גסה למדי. הייתי בבעיה. אתם בטח שואלים איך זה יכול להיות, בכל זאת ברודווי וכל זה, אז למעשה ההצגה "אשה בורחת מבשורה" התארחה בפסטיבל הצגות של הלינקולן סנטר אבל לא שיחקה בלינקולן סנטר עצמו, זה היה אולם סטנדרטי למדי עם בעיות אקוסטיות חמורות למדי ומערכת הגברת מושכרת, בינונית למדי- אתם בטח מבינים ששלושה חודשים של לחץ ותהיה הגיעו לרגע מאוד מלחיץ עבורי.

ההתמודדות

אז אחרי שהבנתי את המצב נכנסתי למצב של ריכוז בהילוך גבוה, המערכת עברה לידיים שלי, השחקנים הגיעו לבלאנס קצר (כרגיל) שניצלתי ככל האפשר להתקרב לתמונה קולית ברורה יותר. טיילתי הרבה באולם ורציתי להבין מה קורה באמת, אה, אז כמובן שבנוסף להכל, העמדה של הסאונדמן הייתה בסוף האולם בצד, כשקונסטרוקציית גבס מסתירה חצי מגובה הבמה (לא כיף). עדיין, הייתי חייב להנות ממה שאני עושה, הייתי חייב להיות יצירתי או שהבעיה רק הייתה מחמירה. ברגע מסויים ג'יימס נזכר שיש לו אייפד להביא לי וזה ממש שינה את כללי המשחק כי יכלתי באמת לצאת מהעמדה ולהבין מה קורה באולם. אז המשכתי לזרום ולתת לדברים להגיע אלי. הבמאי צעק "לא שומעים" ואני עניתי "אני יודע" ברוגע, המזל שלי היה שידעתי. אז המשכתי לחתוך כל תדר לא מחמיא שמהדהד לי ולעומד זאת לתת בוסט לתדרים החסרים, בסופו של דבר אפשר היה להבין על מה השחקנים מדברים והפס קול שהגיע מהמחשב נשמע ברור. היה דבר אחד אחרון שהפריע, כשהשחקן היה צועק, הקול שלו היה מהדהד בצורה חמורה מאוד, לכן הייתי חייב להשתמש בקומפרסור בצורה כזו שהוא ינחית את קול השחקן בעוצמות בהן אני כבר יכול לשמוע שהוא צועק (אקוסטית). זאת אומרת שה- Treshhold הוא בעצם הגבול בין "אני לא שומע על מה הוא מדבר" ל- "הצעקה נשמעת לי טבעית ומגיעה מהבמה", ATK מהיר עד בינוני (1-7ms) ביחס של 1:2-4.

המחמאה

אז אני יודע שאני רץ בסיפור אבל באמת שאין מה להרחיב יותר מדי, הסיפור לכשעצמו יכול להיות דרמטי ומרגש אבל הזכרתי לעצמי שעשיתי את ההצגה הזאת קרוב למאה פעמים ו"עבדתי על עצמי" שאני נמצא בהצגת חוץ באולם של עיר לא מוכרת ובסך הכל עלי לעשות מה שאני עושה תמיד, לגרום להכל להשמע הכי טוב שאני יכול בהתבסס על כל מה שאני יודע ומוכשר לעשות. התוצאה הסופית לא הייתה הדבר הכי טוב ששמעתי בחיי ואני חייב להודות בזה, אחרת אני פשוט אשקר לעצמי, וסאונדמן שמשקר לעצמו או לא מודע למה שבאמת קורה באולם מסכן את המופע ואת הקריירה שלו כי האנשים לא טיפשים, הם אולי לא יכולים להסביר במונחים פיזיקליים מה קורה באולם אבל הם בהחלט מבינים מתי "לא שומעים טוב".

אז ההצגה הראשונה נגמרת ואני בהיי של החיים שלי, מקפל את הלפטופ, ג'יימס וצ'ארלס מכבים את העמדה והמיקסר ואז זה קרה, איש אחד מהקהל, ניראה כמו ביל קלינטון עוצר בדרכו אל מחוץ לאולם ליד העמדה שלנו ואומר "Great sound guys" אתם קולטים?! גרייט סאונד מאדרפאקרס, ג'יימס לא מדבר הרבה ומצביע עלי, האיש מהקהל מחייך אלי ומהנהנן. כמה דקות לאחר מכן אני יורד לחדרי ההלבשה להיפרד לפני שאני הולך למלון, אני נתקל בעוד איש בחליפה, נמוך וניכר שמעמדו הולך לפניו. הוא מיד מרים יד וניגש ללחוץ את שלי,

אני: Hello my name is Roy, i am the soundman of the play

הוא:Hi roy, i am the director of the festival. good job, the sound was realy good.

בום, עוד רגע בחיים שאתם יודעים שאתם נמצאים במקום הנכון לכם! הייתי מרוגש וגאה בעצמי ולמעשה לא ממש ידעתי מה קורה לי בגוף. הרגשתי בעיקר שהעבודה "הקשה" משתלמת ושאסור להפסיק לנסות לשפר כל עוד אתם לא מרוצים מהתוצאה. יצאתי מהמקום אל עבר המלון, מביט על הביניינים הענקיים מעלי, האווירה מחשמלת ואני כמעט בוכה, תודה לך אלוהים, תודה לך יקום מדהים שלי!

כתיבת תגובה