אהבה ופחד – שני הכוחות היחידים שמניעים אותנו

אז הבוקר התעוררתי על הספה באולפן הרפת, אני וכמה מחברי ניצלנו את העובדה שליל שישי בארץ ישראל זה הלילה הנוראי ביותר לצאת בו, ופשוט, החלטנו לחבר את הכלים, לחבר כמה מיקרופונים ולהתחיל לג'מג'ם באחד מחדרי החזרות הטובים באיזור- אולפן הרפת. (גילוי נאות: מדובר באולפן שאני עובד בו ומכיל בתוכו שני חדרי חזרות). אז חבר מוכשר ואמן אדיר שעוד ייכתב עליו פה בהרחבה, העונה לשם אלכס קרול, ניגן על האקוסטית ושר. עירד ברזילאי על הבס, איל ואמיר הם הקהל על הספה ואני ואורן לסירוגין על התופים. הדהים אותי איך ההרגשה הייתה כמעט זהה, ההרגשה של לעשות מדיטציה באמצע אשרם במדבר וסיום רבע שעה של תיפוף נמרץ. היה באמת נהדר ומכיוון שהיה עלי לקום מוקדם בבוקר (12:00) נאלצתי לתת לגוף שלי להישמט אל תוך ספת עור שמנה ורכה שעמדה באולפן ופשוט להירדם בתוכה.

אני רוצה לבקש ממכם בחלק זה של הפוסט, ללבוש את חלוק המשי צבע בורדו שלכם, לאחוז בגביע מוכסף מלא ביין אדום, להתהלך מסביב לבריכה הענקית שבחצר שלכם ולאחר מכן, להיכנס לאולם הקולנוע הפרטי שבהיכלכם ולצפות בסרט "Whiplash" (באמת חברים, גם אם כרגע אין לכם בשלוף איזה חלוק ובריכה פשוט כנסו לפופקורן טיים ושימו אותו). בקצרה: מסופר על מתופף צעיר שלומד באחת ממכללות המוזיקה הטובות בניו יורק, בזמן של ימינו. אותו מתופף, בעל כמיהה אינסופית למקצוע התיפוף, נאלץ להילחם על מקומו במקהלת הג'אז הבוגרת של המכללה בין אם מול מתופפים אחרים שחושקים בתפקיד ובין אם מול המורה/ מנצח של הלהקה.

למה אני מספר את זה, בגלל התגובות שאני מקבל בצורה שוטפת על מה שאני עושה, שזה בעצם חוץ מסאונד גם כתיבה על הנושא המרגש ביותר בעולם.

פחד

פייסבוק, מייל ובאתר/בלוג עצמו. נכון להיום אלו שלושת האפיקים שקוראים בחרו להעביר לי את המסר שלהם, אותם קוראים שברור לי שהם חלק מתעשיית המוזיקה והסאונד או לפחות היו חלק ממנה. כשכותב בוחר להשקיע מזמנו היקר על כתיבת תגובה בגודל של פסקה, והתוכן של התגובה הוא ברובו המוחלט שלילי, אני חייב לחשוב ולנסות להבין למה. מיד לאחר ההלם הראשוני אני מנסה לנתח את הטקסט שלי, לבדוק האם הוא באמת כל כך נוראי או שעשיתי משהו לא בסדר כשבכלל העלתי את הרעיון של לעשות מה שבא לי. אבל כשאני חוזר לנושא של הפוסט, אני בוחר לפרש את אותה תגובה כביטוי של פחד העוטף את אותו מגיב או מגיבה, פחד ממה אתם שואלים? אז זה יכול להיות הפחד שמישהו באמת יצליח להרים עסק שכולו סובב סביב נושא שהוא אוהב ונהנה ממנו, כשאותו מגיב יושב ומחכה לסיים את המשמרת המשעממת שלו כמנהל מחלקה באינטל. או פחד שמה הדברים שאני כותב חס וחלילה יבלבלו ויטעו איזה בחור צעיר סורר שמחפש מקור מידע ללמוד ממנו. אז אני בוחר לקבל את העובדה שלמרות שהמטרה שלי היא לתרום למאגר הידע הטכני הקיים ברשת בשפה העברית, ולמרות שהייתי שמח לשתף חלק מהקוראים שמתעניינים בתחום, בקצת מהחוויות האישיות שלי וסיפורים על העשייה שלי, למרות זאת עדיין יכול להיות שמישהו לא יאהב את זה ואף יפנה אלי בפנייה נרגזת להסיר את המידע התואב הזה מעיניהם של הכלל, אז, זה בסדר אני מבין אותם הם סך הכל מפחדים.

אהבה

אם הייתי נדרש להגדיר מהי אהבה, היו חולפות שנים רבות של כתיבה, שבסופה אני בספק אם הייתי יכול לכתוב משהו ממשי, אבל זה בדיוק הרעיון בעיני. כשאני מתאר בפני מישהו חוויה שחוויתי באולפן, או שיחת טלפון שקיבלתי כהודיה על שירות טוב או אפילו הודעה המבקשת לקבוע פגישה עימי, אותו אדם לעיתים לא מתחבר לתחושת ההלהבות שלי, וזה בלשון המעטה. זהו דבר לגיטימי בעיני, אבל כאשר אותו אדם, בין אם הוא חבר, אח, או סתם עובר אורח ברחוב שאוהב לדבר עם זרים, שואל שאלות שמכוונות להוציא את הדברים באור שלילי, כאשר מישהו מנסה לגרום לכם לבחון את הבחירות שעשיתם מחדש, לשקול להתעסק במשהו אחר או לדרוש מכם לעשות משהו כזה או אחר שנוגד את הרצונות והחלומות שלכם, אותו אדם לא רואה את הדברים כפי שאתם רואים אותם, ולא יעזור כמה זמן יקח לי לתאר לו את האולפן עם הסינת'י החלומי שאני רוצה, עם שני המוניטורים המפחידים שאני חושק בהם ושאר הציוד שאני לא מפסיק לחלום עליו, הוא עדיין לא יראה את התמונה כפי שאני רואה אותה. היכולת שלי להמשיך להתמיד במה שאני עושה, חרף המאמצים של אלו ה"דואגים" לי לשנות את דעתי, היא מה שאני מגדיר- אהבה. מנגד מחזקים אותי קוראים שמגיבים בחיבה וקשה לתאר עד כמה זה ממלא אותי לדעת שעזרתי למישהו, ולו בדבר הקטן והפשוט ביותר.

ככל שהימים עוברים, אני מבין שהתוכנית הגדולה שלי, זו שאני עדיין לא יכול לתאר עד לפרטי פרטים, זו שיקח לי כל החיים להשלים אותה וזו שתיהיה מפעל חיי, הינה תוכנית רחבת היקף, יותר ממה שדמיינתי לעצמי בתחילת דרכי. האהבה שלי למוזיקה אלקטרונית הכניסה אותי לכל זה בגיל צעיר, משם רציתי להקליט ולהפיק מוזיקה שמשלבת כלי נגינה אקוסטיים, לאחר מכן נגלה אלי עולם הסאונד והכמיהה לגלות את סודות המקצוע הובילה אותי ללימודים מקיפים במכללה, משם גליתי כמה אני אוהב לקשר בין אנשים, ליצור סיטואציות בהן אמנים שלא הכירו מלפני כן, נפגשים ויוצרים סגנונות מוזיקה חדשים, לי לפחות, ולאחר מכן נפעמתי מהכוח שיש לי כאשר אני מרכז את כל האנרגיה וזמן של חודשים שלמים של הקלטות, ופגישות וביטולים, לתוך מיקס של שיר אחד שגורם הנאה לאנשים שמאזינים לו. האהבה שלי כבר כל כך גדולה ואם זאת בכל יום היא ממשיכה להתפשט למחוזות שאינם מוכרים לי, ברצון עז להפיק יצירות משובחות, להכיר אנשים מוכשרים וללמוד כיצד לתקשר ולגרום לחזון להפוך למציאות.

אז אני אסיים פה, אין יותר מדי מידע הלילה אבל בכל זאת חשוב לי לציין שאתר זה נבנה במטרה לספק תוכן מעניין ומבדר כאחד, אני מעדיף לקרוא לו אתר מאשר בלוג ולנסות להתנסח בצורה יפה כי חשוב לי שאנשים באמת יקראו את התוכן שבו, יתעניינו ויוכלו להביע את דעתם. סך הכל אני עוד אדם שמנסה.

כמו כן, לא נפלה בחלקי הזכות והיכולת הכספית לשלוח כל פוסט  לאיש הגהה וקופירייט לפני פרסום אז, מעכשיו אפשר להימנע מתגובות ניאו נאציות על הגהה, בתודה, הבן אדם שהכי אוהב אתכם בעולם רק בגלל שאתם מתעסקים בפיור שיט שאלוהים יצר לנו לשחק בו.

 

וויפלש

(בתמונה: סר וולהמשליץ מציג את תערוכת פוחלצי בת היענה שלו לדוכסית מפיכשטיינטוטם)

 

One Comment

כתיבת תגובה